אני לא פוליטיקאית קלאסית. אני יזמית. במשך שנים אני פועלת בשלושה כובעים: רווחה (בדגש על מוגבלות), חברה אזרחית, ויזמות בצפון.

כשפרצה המלחמה, הבנתי שהחוזה בינינו לבין המדינה הופר. ראיתי פקידי רשות המסים דוחים בקשות פיצוי של עמותות שהצילו חיים, רק כי לא התאמנו  ל"שבלונה" של עסק רגיל. שמעתי את המשפט "את היחידה שפנתה אלינו עם הבעיה הזו" יותר מדי פעמים.
הבנתי שאם אנחנו רוצים שינוי, אנחנו לא יכולים רק לכבות שריפות בשטח. אנחנו צריכים להיות אלו שמחזיקים בצינור המים בירושלים.